חולה-3: המשך האשפוז.
הוכנסתי למחלקה של האשפוז 24 שעות... כולל שינה, ארוחות שלא רציתי בהם, ועבור אנשים אחרים אפשר לסכם את זה בסוויטה 5 כוכבים.
לפני שהוכנסתי אליה נשלחתי הביתה לאסוף חפצים חשובים כגון: בגדים, חפצים אישיים, mp3 ועוד.... בין היתר גם לקחתי את שקיות התה הטיבטי המשלשלות שהיו לי והחבאתי אותן בכיס של אחד ה ג'ינסים שלי.
כשהגעתי הוכנסתי לחדר עם עוד 2 בנות, אחת מהם הייתה מלאה ממני במעט והשנייה הייתה רזה ממני בהרבה- כל כך קינאתי. אני לא אשכח את השיחות שהעברנו ישר שנכנסתי, הן לא שפטו אותי, הן היו שם בשבילי.
דיברנו על השקילות, על הגובה, תפריטים, כדורים, הקאות וכל הענייני הקטנים שיש מסביב. שני סיפרה שעכשיו היא שוקלת 27 על גובה 160 ואני כל כך קינאתי בה לעומת זאת חברתנו השנייה לחדר עמית הייתה עכשיו במשקל 45 אבל הגובה שלה היה 168.
הבנות האלו היו המשפחה שלי למשך כל אותה התקופה.
במשך כל התהליך הוצמדה לי פסיכולוגית שפשוט שנאתי אותה, היא הייתה גרועה יותר מכל פסיכולוגית שהכרתי, היא רק ניסתה להוציא ממני מידע של כמה היא צודקת ואני אמרתי מה שהיא תרצה לשמוע ותמיד איכשהו יצאתי משם לפני הזמן.
בשבועיים הראשונים שהייתי שם ראיתי שאני יכולה לרדת גם שם מבלי בעיות, הבנות אמרו שיתפסו אותי ועכשיו אני מצליחה כי עדיין אני ב"חפיפה" אבל אני המשכתי להלחם.
בשבועיים הראשונים שלי שם הקאתי הרבה, אחרי כל ארוחה כמעט וגם שלשלתי בכמויות.
איך לא תפסו אותי? אני מצאתי שירותים שהיו בביתן קטן בחצר ושם כמעט ולא ביקרו זה פשוט היה מקום אידיאלי. אחרי השבועיים הראשונים שלי שם שאמרו שלא ישקלו אותי וינסו לתת לי להתאקלם הצלחתי לרדת למשקל 38 הרגשתי פשוט מלכה, גם הבנות בחדר ראו בי כך ואני רק הייתי מחוייכת.
בתום השבועיים שבהם סיימתי את ה"חפיפה" שלי באו לשקול אותי הפעם הייתי חכמה ובאתיי להישקל עם בוקסר שמתחת היו לי תחתונים שהצמדתי אליהם 2 אולרים והמשקל לפתע הראה שאני שוקלת 40 בלבד הרגשתי מנצחת.
הם התחילו להרצות לי שירדתי אבל זה לא הייתה ירידה משמעותית – אפילו לא קילו(לפחות לפי התוכנית שגרמה לזיוף במשקל). עכשיו בחדר אוכל גם עלי היה פיקוח צמוד ובחצי שעה הייתי צריכה לאכול מלא אוכל וכמובן שהתמרדתי.
בשבוע השלישי שלי במחלקה הצטרפה לחדר ילדה מדהימה, עם עיני נץ בצבע ירוק גוף מושלם במשקל 31 קילו על 157 ... קראו לה לנה היא עלתה לארץ בגיל שנתיים מרוסיה.
אני והיא ישר התחברנו כבר ביום הראשון ישר סיפרתי לה את כל הסודות שלי והיא הביאה לי מהמשלשלים שלה לאחר שנגמרו לי שלי. למען האמת הם היו הרבה יותר טובים מהתה שלי.
עשינו הכל ביחד, הקאנו, שלשלנו, התמרדנו בחדר אוכל, נעלמנו לכמה שעות מהמחלקה אבל לסיפור שלה אין סוף טוב וכעבור חודש היא נפטרה. היא לא אכלה ועדיין לא נתנו לה זונדה והיא הגיעה למשקל 28 הרגליים שלה כשלו והיא פשוט נפלה על הרצפה ולפי מה שהבנתי נשברו לה חלק מהעצמות והלב במקום הפסיק לעבוד- כמה שבכיתי.
המשכנו אני אדווה ועמית להתמרד ( שני הועברה למחלקה אחרת ). אני בחיים לא אשכח את היום ההוא שנתנו לי משקה עתיר קלוריות, אני פשוט לקחתי כדורי שינה יום אחרי ולא קמתי לאותם ארוחות, הביאו רופא והוא הבין את מעשי , אך אמר שהגוף שלי חלש ותחת הכדורים האלו עדיף שאנוח. יום וחצי לא קמתי והתעוררתי לצהריים שטופי שמש שבהם סירבתי לאכול מפני שהתלוננתי על לחצים בקיבה ולכן הייתי רק עם נוזלים.
בשיקום לאחר כדורי השינה, נתנו לי לאכול כמה שאני רוצה אבל הביאו את אבא ואמא לשמור עלי ואולי גם הם יצליחו לגרום לי לרצות לאכול קצת יותר ממה שתכננתי. בסוף אכלתי רק פירות וירקות כל אותו יום ועשיתי כל כך הרבה ספורט שלא יכולתי לקום על הרגליים.
לפני שהוכנסתי אליה נשלחתי הביתה לאסוף חפצים חשובים כגון: בגדים, חפצים אישיים, mp3 ועוד.... בין היתר גם לקחתי את שקיות התה הטיבטי המשלשלות שהיו לי והחבאתי אותן בכיס של אחד ה ג'ינסים שלי.
כשהגעתי הוכנסתי לחדר עם עוד 2 בנות, אחת מהם הייתה מלאה ממני במעט והשנייה הייתה רזה ממני בהרבה- כל כך קינאתי. אני לא אשכח את השיחות שהעברנו ישר שנכנסתי, הן לא שפטו אותי, הן היו שם בשבילי.
דיברנו על השקילות, על הגובה, תפריטים, כדורים, הקאות וכל הענייני הקטנים שיש מסביב. שני סיפרה שעכשיו היא שוקלת 27 על גובה 160 ואני כל כך קינאתי בה לעומת זאת חברתנו השנייה לחדר עמית הייתה עכשיו במשקל 45 אבל הגובה שלה היה 168.
הבנות האלו היו המשפחה שלי למשך כל אותה התקופה.
במשך כל התהליך הוצמדה לי פסיכולוגית שפשוט שנאתי אותה, היא הייתה גרועה יותר מכל פסיכולוגית שהכרתי, היא רק ניסתה להוציא ממני מידע של כמה היא צודקת ואני אמרתי מה שהיא תרצה לשמוע ותמיד איכשהו יצאתי משם לפני הזמן.
בשבועיים הראשונים שהייתי שם ראיתי שאני יכולה לרדת גם שם מבלי בעיות, הבנות אמרו שיתפסו אותי ועכשיו אני מצליחה כי עדיין אני ב"חפיפה" אבל אני המשכתי להלחם.
בשבועיים הראשונים שלי שם הקאתי הרבה, אחרי כל ארוחה כמעט וגם שלשלתי בכמויות.
איך לא תפסו אותי? אני מצאתי שירותים שהיו בביתן קטן בחצר ושם כמעט ולא ביקרו זה פשוט היה מקום אידיאלי. אחרי השבועיים הראשונים שלי שם שאמרו שלא ישקלו אותי וינסו לתת לי להתאקלם הצלחתי לרדת למשקל 38 הרגשתי פשוט מלכה, גם הבנות בחדר ראו בי כך ואני רק הייתי מחוייכת.
בתום השבועיים שבהם סיימתי את ה"חפיפה" שלי באו לשקול אותי הפעם הייתי חכמה ובאתיי להישקל עם בוקסר שמתחת היו לי תחתונים שהצמדתי אליהם 2 אולרים והמשקל לפתע הראה שאני שוקלת 40 בלבד הרגשתי מנצחת.
הם התחילו להרצות לי שירדתי אבל זה לא הייתה ירידה משמעותית – אפילו לא קילו(לפחות לפי התוכנית שגרמה לזיוף במשקל). עכשיו בחדר אוכל גם עלי היה פיקוח צמוד ובחצי שעה הייתי צריכה לאכול מלא אוכל וכמובן שהתמרדתי.
בשבוע השלישי שלי במחלקה הצטרפה לחדר ילדה מדהימה, עם עיני נץ בצבע ירוק גוף מושלם במשקל 31 קילו על 157 ... קראו לה לנה היא עלתה לארץ בגיל שנתיים מרוסיה.
אני והיא ישר התחברנו כבר ביום הראשון ישר סיפרתי לה את כל הסודות שלי והיא הביאה לי מהמשלשלים שלה לאחר שנגמרו לי שלי. למען האמת הם היו הרבה יותר טובים מהתה שלי.
עשינו הכל ביחד, הקאנו, שלשלנו, התמרדנו בחדר אוכל, נעלמנו לכמה שעות מהמחלקה אבל לסיפור שלה אין סוף טוב וכעבור חודש היא נפטרה. היא לא אכלה ועדיין לא נתנו לה זונדה והיא הגיעה למשקל 28 הרגליים שלה כשלו והיא פשוט נפלה על הרצפה ולפי מה שהבנתי נשברו לה חלק מהעצמות והלב במקום הפסיק לעבוד- כמה שבכיתי.
המשכנו אני אדווה ועמית להתמרד ( שני הועברה למחלקה אחרת ). אני בחיים לא אשכח את היום ההוא שנתנו לי משקה עתיר קלוריות, אני פשוט לקחתי כדורי שינה יום אחרי ולא קמתי לאותם ארוחות, הביאו רופא והוא הבין את מעשי , אך אמר שהגוף שלי חלש ותחת הכדורים האלו עדיף שאנוח. יום וחצי לא קמתי והתעוררתי לצהריים שטופי שמש שבהם סירבתי לאכול מפני שהתלוננתי על לחצים בקיבה ולכן הייתי רק עם נוזלים.
בשיקום לאחר כדורי השינה, נתנו לי לאכול כמה שאני רוצה אבל הביאו את אבא ואמא לשמור עלי ואולי גם הם יצליחו לגרום לי לרצות לאכול קצת יותר ממה שתכננתי. בסוף אכלתי רק פירות וירקות כל אותו יום ועשיתי כל כך הרבה ספורט שלא יכולתי לקום על הרגליים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה