חולה-2: פגישה עם רופאת משפחה ואשפוז.

רציתי לחלוק את ה"חוויה" המדהימה שעברתי- אשפוז.
אז בלי הקדמות אני אגש ישר לעניין…
זה היה לאחר שדודה שלי שמה לב לירידה המואצת שלי במשקל (מפני שהיא לא רואה אותי הרבה וכל פעם שראתה אותי נכחה להבין כמה ירדתי).
יום אחד היא פנתה לאבא שלי והתחילה לשוחח איתו על הנושא והוא התייחס לזה כאל כלום, הוא רוב היום היה בעבודה ולא היה מודע למה אני אוכלת, אבל אמא שלי שפתאום הסתכלה עלי במבט כואב - הבינה שבאמת יש בעיה.
כבר באותו ערב עם שובנו הביתה אמא שלי הכריחה אותי להישקל ואמרה לי שזה לא משחק, אני ידעתי שהמשקל בבית מזייף
ולכן העדפתי להישקל במשקל הבית ספרי. כשעליתי על המשקל בבית הופיע 44.4 על גובה 162 אמא שלי הסתכלה עלי בעיניים, אני ידעתי שאני עוד שוקלת פחות אבל רק המספר הזה עוד צמרר אותי. אמא שלי החליטה לאחר שדיברה עם אבא שלי שנלך לרופאת משפחה, אני הסכמתי אפילו מבלי להסס הרי זה צעד חסר משמעות, "רופאת משפחה" לעומת תזונאית או אפילו אשפוז.
הלכתי כבר למחרת בבוקר ואני זוכרת שניסיתי להתחמק בטענה שאני לא רוצה להפסיד מתמטיקה. אבל בכל זאת הלכנו.
הגענו, והרופאה שקלה אותי גם היא אך הפעם פחדתי לעלות.
עליתי ממש בזהירות והיא פתאום ביקשה שאני ארד מהמשקל- לרקע ניסיתי לשכנע את עצמי שהיא התחרטה אבל היא ביקשה שאני אוריד את הבגדים ואשאר עם חזייה ותחתונים.
הורדתי, רק כדי להיראות בטוחה מעצמי הלב שלי בכה מבפנים אבל עדיין הייתה בי אופטימיות ולא ידעתי לקראת מה אני הולכת.
שעליתי על המשקל היא נגעה בעמוד השדרה שלי והרגשתי את עור הברווז שנהיה לאמי. עליתי והמשקל הפעם הראה 41.7 והשעה
הייתה בערך 10 בבוקר ודווקא בבוקר זה אכלתי על מנת להפגין רצון טוב.
הרופאה הושיבה אותי ואמרה שאין מה לדון, שבפעם האחרונה שהייתי אצלה (לפני שנה וחצי- נו אני לא חולה הרבה… ולא מחבבת אותה)
שקלתי 52 וזה ירידה משמעותית ולכן היא שלחה אותנו לתזונאית או משהו כזה (מרוב בכי כבר פשוט הלכתי לאן שאמרו לי) .
לאחר כמה בירורים והפניות הגענו למחלקה בבית חולים ואחרי כמה בדיקות שגרתיות מבלי להתייעץ איתי בכלל הושיבו אותי במחלקה סגורה בתקווה שאני אשתף פעולה.
בדקו כל מני נתונים ובניהם נמצא שהגובה שלי הוא 162(נו מה חדש?) ויותר גרוע מאצל הרופאה המשקל היה 40.9 חשבתי שאני מתה.
התחלתי להתווכח עם הרופאה שהמשקל מזייף עד שהיא נתנה לי לעלות על עוד שני משקלים נוספים שהראו אותו דבר, דבר זה הוביל אותי להבנה שהBMI שלי הוא 15.9 , למען האמת- עכשיו קצת פחדתי.
בשלב הזה אמא שלי כבר בכתה, היא לא הבינה מה לא עשתה טוב ונכנסה לפאניקה שהלחיצה את כולנו, במיוחד אותי ויותר מפחד, הרגשתי רגשות אשם.
נכנסתי למחלקה ונקבע לי תור לדיאטנית שהתחילה לשאול אותי הרבה שאלות והרגשתי שהיא דחקה אותי לפינה.
"אני רואה שאת שוקלת 40.9 את מבינה את המצב?"
אני לא עניתי, לא היה לי מה לענות. העדפתי לשתוק ולהמשיך לבכות.
"מתי פעם אחרונה אכלת?"
"הבוקר... " עניתי כאילו זה שגרתי.
"את רוצה לספר לי מה אכלת אתמול? " היא שאלה והייתה נשמעת ידידותית, אבל הרגשתי מאוימת וכנראה שהיא שמה לב לזה.
"אנחנו רוצים לעזור לך"
"איך בדיוק? לגרום לי לשקול טון? " בכיתי, בכיתי את החיים והיא נתנה לי טישו.
"את מבינה את במצב? את נערה בת 15.7 חודשים את חייבת לעלות- מחזור בטח אין לך "
התעלמתי מדבריה ואמרתי "אתמול בבוקר אכלתי יוגורט 0% שומן ובצהריים אכלתי סלט שמורכב מחסה וממלפפון אחד... "
סיימתי לספר.
"את צריכה עוד זמן להיזכר? תחשבי."
"לא זה פשוט מה שאכלתי... "
לאחר מכן היא התחילה לומר שאם אני אתנהג יפה ואשתלב במחלקה ואוכל את הארוחות ויפגין רצון טוב סביר להניח שישחררו אותי
לפני שאני אגיע למשקל היעד שעמד על 54 – הם לא רצו שאני יגיע למשקל תקין- אלא שאני אהיה פרה.
היא הסבירה שנגיע לתפריט של 3500-3700 קלוריות ליום והיה משפט מצמרר שהיא אמרה "את תראי שאת תאהבי את זה" לא
נראה לי שהיא באמת חשבה ככה אבל רק המחשבה שאני יתחיל לאהוב אוכל גרמה לי לרצות להקיא.