חולה-1 : כך הכל התחיל...

נמאס לי להיות שמנה,לא לשלוט על מה שאני אוכלת, להתעצל לעשות ספורט. חייבת להיות רזה!

כך הכל התחיל...

בתחילת הדרך של ה-500 קלוריות ביום, הכל היה טוב ויפה ואני הייתי מאושרת וגאה בעצמי על זה שאני יורדת בכזו מהירות במשקל. פיתחתי אובססיה מטורפת לרזון, זה היה בעיני הדבר הכי יפה שקיים. הייתי נגעלת משומנים ומרחמת כל כך על בחורות שמנות.
התחלתי לאבד את שמחת החיים שלי, והדבר היחיד שהיווה בשבילי מקור אושר זה אם הורדתי עוד כמה קילוגרמים. ואם חס וחלילה באותו יום אכלתי 501 קלוריות במקום 500 ישר הייתי מדמיינת שכשאני יושבת יוצאים לי צמגים מגעילים ולא יכולתי לסבול את זה..הייתי מסתגרת בחדר בדיכאון לא אוכלת כמה ימים עד שהצמיגים הארורים יעלמו.
התחלתי להתרחק מכל החברות שלי, שתמיד ניסו להיות איתי, לדבר איתי, אהבו להיות בחברתי. הפסקתי לענות להן לטלפונים, באייסיקיו הייתי מדברת איתן כמה דקות ואז מתנתקת בתירוץ שאני חייבת ללכת ללמוד, בהפסקות בבית ספר התפללתי להיות לבד אבל זה המקום היחיד שלא הלך לי..הם רגילים מידי לנעמה הקופצנית השמחה והרעשנית שלהם.
בית הספר היה המקום היחיד שהיה לי בו איכשהו מצב רוח. מבחינת יציאות, מסיבות וכאלה, הפסקתי לצאת, חברות שלי לא התייאשו הן תמיד היו ממשיכות להתקשר לשאול אותי אם אני רוצה לבוא לפה ולשם ולשכנע..זה היה משגע אותי כי כל כך לא רציתי וכל כך שנאתי לדבר איתן אין לי מושג למה. כל היום הייתי עסוקה בללמוד, להכין שיעורים, ולהכין לעצמי תפריט של מה אכלתי היום, מה אני אוכל מחר, מה אני אוכל מחרתיים וכו`...
הזמן עבר והמצב שלי הלך והחמיר..הפנים שלי התחילו להיות רזות בצורה מפחידה, השיער שלי התחיל לנשור ולהיות שברירי ומכוער ונפסק לי המחזור.
הייתי בדיכאון תמידי וחולה כמעט כל הזמן.
כשהבנתי שמשהו איתי לא בסדר, ניסיתי יומיים לאכול כמו בנאדם, ושוב באו לי המחשבות על השמנה, צמתי כמה ימים, ואז חזרתי ל500 קלוריות והוספתי לי ספורט בכל זמן פנוי שיש לי.
הייתי נראית על הפנים..רזה, שברירית, מסכנה.. ידעתי שאני ממש התכערתי, אבל לא עניין אותי אם אני יפה או מכוערת..העיקר ר-ז-ה!!! כמה שיותר רזה יותר טוב! למסיבות הפסקתי ללכת, וגם כשאולי פעם בחודש-חודשיים הייתי במסיבה, הרגשתי כמו אוויר.
מבחינת לימודים הציונים שלי תמיד נשארו גבוהים, אבל היו ימים שלא יכולתי לקום מהמיטה מרוב שכאב לי הגוף, מרוב סחרחורות, מרוב שחור בעיניים. כשהמצב החמיר אף יותר ,אז כבר אפילו ראש ללימודים לא נשאר לי..התחלתי לזלזל, ולהתמקד אך ורק בלהישאר אנורקסית ולהיות עוד יותר אנורקסית..משום מה אהבתי את זה שאנשים מסתכלים עליי בחלחלה ואומרים אמא איזה רזה את, איזה ידיים רזות..איזה בטן רזה..תשמיני.. אין לי מושג למה אהבתי את זה, זה הראה לי שאני מסוגלת לעשות כל דבר שאני רוצה, שהחלטתי שאני רוצה להיות אנורקסית ו"הצלחתי בגדול", למרות שהייתי מודעת לכל החסרונות שציינתי עכשיו בקשר לחברים, לדיכאונות למצבי רוח וללימודים, לא היה אכפת לי מכלום.

חולה-2: פגישה עם רופאת משפחה ואשפוז.

רציתי לחלוק את ה"חוויה" המדהימה שעברתי- אשפוז.
אז בלי הקדמות אני אגש ישר לעניין…
זה היה לאחר שדודה שלי שמה לב לירידה המואצת שלי במשקל (מפני שהיא לא רואה אותי הרבה וכל פעם שראתה אותי נכחה להבין כמה ירדתי).
יום אחד היא פנתה לאבא שלי והתחילה לשוחח איתו על הנושא והוא התייחס לזה כאל כלום, הוא רוב היום היה בעבודה ולא היה מודע למה אני אוכלת, אבל אמא שלי שפתאום הסתכלה עלי במבט כואב - הבינה שבאמת יש בעיה.
כבר באותו ערב עם שובנו הביתה אמא שלי הכריחה אותי להישקל ואמרה לי שזה לא משחק, אני ידעתי שהמשקל בבית מזייף
ולכן העדפתי להישקל במשקל הבית ספרי. כשעליתי על המשקל בבית הופיע 44.4 על גובה 162 אמא שלי הסתכלה עלי בעיניים, אני ידעתי שאני עוד שוקלת פחות אבל רק המספר הזה עוד צמרר אותי. אמא שלי החליטה לאחר שדיברה עם אבא שלי שנלך לרופאת משפחה, אני הסכמתי אפילו מבלי להסס הרי זה צעד חסר משמעות, "רופאת משפחה" לעומת תזונאית או אפילו אשפוז.
הלכתי כבר למחרת בבוקר ואני זוכרת שניסיתי להתחמק בטענה שאני לא רוצה להפסיד מתמטיקה. אבל בכל זאת הלכנו.
הגענו, והרופאה שקלה אותי גם היא אך הפעם פחדתי לעלות.
עליתי ממש בזהירות והיא פתאום ביקשה שאני ארד מהמשקל- לרקע ניסיתי לשכנע את עצמי שהיא התחרטה אבל היא ביקשה שאני אוריד את הבגדים ואשאר עם חזייה ותחתונים.
הורדתי, רק כדי להיראות בטוחה מעצמי הלב שלי בכה מבפנים אבל עדיין הייתה בי אופטימיות ולא ידעתי לקראת מה אני הולכת.
שעליתי על המשקל היא נגעה בעמוד השדרה שלי והרגשתי את עור הברווז שנהיה לאמי. עליתי והמשקל הפעם הראה 41.7 והשעה
הייתה בערך 10 בבוקר ודווקא בבוקר זה אכלתי על מנת להפגין רצון טוב.
הרופאה הושיבה אותי ואמרה שאין מה לדון, שבפעם האחרונה שהייתי אצלה (לפני שנה וחצי- נו אני לא חולה הרבה… ולא מחבבת אותה)
שקלתי 52 וזה ירידה משמעותית ולכן היא שלחה אותנו לתזונאית או משהו כזה (מרוב בכי כבר פשוט הלכתי לאן שאמרו לי) .
לאחר כמה בירורים והפניות הגענו למחלקה בבית חולים ואחרי כמה בדיקות שגרתיות מבלי להתייעץ איתי בכלל הושיבו אותי במחלקה סגורה בתקווה שאני אשתף פעולה.
בדקו כל מני נתונים ובניהם נמצא שהגובה שלי הוא 162(נו מה חדש?) ויותר גרוע מאצל הרופאה המשקל היה 40.9 חשבתי שאני מתה.
התחלתי להתווכח עם הרופאה שהמשקל מזייף עד שהיא נתנה לי לעלות על עוד שני משקלים נוספים שהראו אותו דבר, דבר זה הוביל אותי להבנה שהBMI שלי הוא 15.9 , למען האמת- עכשיו קצת פחדתי.
בשלב הזה אמא שלי כבר בכתה, היא לא הבינה מה לא עשתה טוב ונכנסה לפאניקה שהלחיצה את כולנו, במיוחד אותי ויותר מפחד, הרגשתי רגשות אשם.
נכנסתי למחלקה ונקבע לי תור לדיאטנית שהתחילה לשאול אותי הרבה שאלות והרגשתי שהיא דחקה אותי לפינה.
"אני רואה שאת שוקלת 40.9 את מבינה את המצב?"
אני לא עניתי, לא היה לי מה לענות. העדפתי לשתוק ולהמשיך לבכות.
"מתי פעם אחרונה אכלת?"
"הבוקר... " עניתי כאילו זה שגרתי.
"את רוצה לספר לי מה אכלת אתמול? " היא שאלה והייתה נשמעת ידידותית, אבל הרגשתי מאוימת וכנראה שהיא שמה לב לזה.
"אנחנו רוצים לעזור לך"
"איך בדיוק? לגרום לי לשקול טון? " בכיתי, בכיתי את החיים והיא נתנה לי טישו.
"את מבינה את במצב? את נערה בת 15.7 חודשים את חייבת לעלות- מחזור בטח אין לך "
התעלמתי מדבריה ואמרתי "אתמול בבוקר אכלתי יוגורט 0% שומן ובצהריים אכלתי סלט שמורכב מחסה וממלפפון אחד... "
סיימתי לספר.
"את צריכה עוד זמן להיזכר? תחשבי."
"לא זה פשוט מה שאכלתי... "
לאחר מכן היא התחילה לומר שאם אני אתנהג יפה ואשתלב במחלקה ואוכל את הארוחות ויפגין רצון טוב סביר להניח שישחררו אותי
לפני שאני אגיע למשקל היעד שעמד על 54 – הם לא רצו שאני יגיע למשקל תקין- אלא שאני אהיה פרה.
היא הסבירה שנגיע לתפריט של 3500-3700 קלוריות ליום והיה משפט מצמרר שהיא אמרה "את תראי שאת תאהבי את זה" לא
נראה לי שהיא באמת חשבה ככה אבל רק המחשבה שאני יתחיל לאהוב אוכל גרמה לי לרצות להקיא.

רופאת משפחה -1: ביקורה של נעמה

בביקורה הראשון של נעמה מזה שנה, נוכחתי לראות ילדה רזה למדי , שונה בתכלית ממה שהייתה.
תחילה ביקשתי ממנה להישקל ללא הג'ינס והחולצה בכדי שהתוצאות יהיו מדויקות.
משקלה היה נמוך ביחס לגובהה אך עדיין לא היה ברור אם הדבר מורה על אנורקסיה.
נעמה טענה כי קר לה רוב הזמן וכי היא מרגישה תשושה ועייפה.
היה חשד שאולי היא למעשה אנמית.
שלחתי אותה לבדיקת דם בכדי לבדוק את העניין והתוצאות היו שליליות.
לאחר מכן שאלתי אותה כיצד מרגישה,האם הבחינה בשינויים מסוימים,האם יש לה נשירה והאם המחזור הפסיק.
היא ענתה בחיוב לשאלות אלו ,הסקתי כי היא סובלת מהפרעות אכילה, ואכן השערתי אומתה.
לכן, מייד שלחתי אותה ואת אמה לרופא מומחה.
אמה הגיבה בפאניקה ונבהלה מאוד, לא הייתה יכולה להאמין כי בתה, שכל דאגה לה כל הזמן והשתדלה להיות תמיד קשובה וערנית למצבה, נקלעה למצב שכזה מבלי שתבחין.
נעמה ואמה פרצו בבכי. הרגעתי את שתיהן והפניתי אותן ישירות לבית החולים לאשפוז נעמה.

רופא מומחה-1: קבוצת סיכון

לו הייתם הולכים ברחוב ושואלים באופן אקראי את העוברים ושבים אלו אנשים סובלים לדעתם מהפרעות אכילה, רובם היו עונים לכם שזו מחלה שמשפיעה רק על בנות-העשרה. הם יופתעו לשמוע שנשים מבוגרות וגם ילדים סובלים, ואפילו שגברים גם כן יכולים להיות קורבן.בחברה של היום אנחנו רואים יותר ויותר ילדים מתחת לגיל 12 שמפתחים הפרעות אכילה. כמו כן אנורקסיה היא נפוצה ביותר בקרב ילדים צעירים. מוערך ש- 40% מבני התשע כבר התנסו בדיאטה כלשהי, ומתחילים לראות גם בני ארבע או חמש מבטאים את הצורך בדיאטה. מחקרים הסיקו שלסביבה המשפחתית יש חלק גדול בכך שילדים צעירים נעשים כפייתים לגביי משקלם. יחד עם העובדה שילדים נחשפים בהתמדה למסר שהחברה שולחת להם על החשיבות של להיות רזים. ילדים שגדלים במשפחות לא מתפקדות הם בעלי סיכון גבוה לפתח הפרעת אכילה. בבית בו מתרחשת התעללות פיזית או מינית, הילד עלול לפנות להפרעת אכילה כדי להשיג תחושת שליטה מסוימת. אם הם אינם יכולים לשלוט במה שקורה לגופם במהלך ההתעללות, הם יכולים לשלוט באוכל שהם מכניסים לגופם, או במשקלם. הרעבה עצמית יכולה גם להיות הדרך שלהם לנסות ולהעלם, כך שלא יצטרכו יותר לסבול את ההתעללות. ילדים גם יכולים לפתח הפרעת אכילה כדרך להתמודד עם תחושות רבות שהם מרגישים, במיוחד אם הם גדלים בבתים שלא מאפשרים ביטוי רגשות. בנוסף, אם ההורים עסוקים יותר מדי בבעיות של עצמם, הילד עלול לפנות לאוכל כמקור נחמה. כמו כן אמהות רבות מעבירות לבנותיהן את המסר שהדרך היחידה להיות מאושרות ולמצוא בן זוג היא להיות רזות. בחברה של היום גם ככה קשה לילדים צעירים לגדול לאהוב ולקבל את הגוף שלהם בגלל החשיבות שהחברה נותנת לרזון, אבל זה קשה עוד יותר אם ההורים עצמם מבטאים חוסר שביעות רצון מההופעה החיצונית של ילדיהם, או אם הם מעודדים אותם להפחית ממשקלם. החברה והתקשורת אף הן שולחות את המסר שלהיות רזה זה חשוב והכרחי. כבר מגיל צעיר מאד ילדים שואפים להשיג את דימוי הגוף האידיאלי והבלתי ניתן להשגה.אחת התקופות הלחוצות ביותר בחיי האדם היא עם הכניסה לגיל ההתבגרות. הכניסה לגיל ההתבגרות יכולה להיות זמן מאד רגשי, מלחיץ, מבלבל ומפחיד לרבים מהם. חלקם עושים את המעבר מילדות להתבגרות ללא בעיות רבות, אבל על אחרים יכול להיות שיעבור זמן קשה יותר של עמידה מול כל הלחצים הרגשיים, וחלקם אף יפתחו הפרעות אכילה כדרך התמודדות. חלקם יתחילו את ההתבגרות מוקדם ויהיו נתונים להתגרויות מצד קבוצת בני גילם. רבים פוחדים שהעלייה במשקל, האופיינית לתקופה הזו, תישאר לנצח, הם יכנסו לפאניקה, וביאושם ינסו לרדת במשקל. הם אינם מודעים לכך שברגע שמסתיימים השינויים הפיזיולוגיים של התקופה, משקלם יתייצב במרבית המקרים ללא צורך בדיאטה. ברגע שהם מתחילים לאבד משקל אנשים מחמיאים להם, וזה גורם להם להרגיש טוב. הם עשויים להתחיל להאמין שירידה במשקל תעשה אותם מאושרים יותר, אבל לא משנה כמה משקל הם מפחיתים, זה אף פעם לא מספיק, והם אף פעם אינם מאושרים. התפתחות מינית מוקדמת יכולה להיות מאד מטרידה, במיוחד אם המתבגר/ת נתונה לשינויים מיניים נראים לעין. השינויים יכולים להיות מאד מביכים למתבגרות, ולגרום להן להתבייש בגופן, לפחד מהנשיות המתפתחת, והן עלולות לנסות להחזיר את מראהו של הגוף למה שהיה טרום ההתבגרות, בעזרת הרעבה עצמית. מתבגרים נתונים תחת לחץ עצום להצליח, להשתלב ולהתאים. רבים מהם מבלים זמן רב במחשבה על דעתם של האחרים, והם מנסים נואשות להתאים לדימוי הגוף ה- "אידיאלי" הבלתי ניתן להשגה שקבעה החברה. הם מובלים למחשבה שאם יהיו רזים יהיו מקובלים. מאחר ובנות-עשרה רבות קוראות בקביעות שבועוני אופנה ומתבגרים - דמויות הדוגמניות המופיעות בהן רק מחזקות את האמונה שכדי להיות מאושרות, מצליחות ומקובלות, עליהן להיות רזות. מתבגרים רבים זקוקים למודל הזדהות וחיקוי. לרוע המזל, רבות יותר מדי בוחרות בדוגמניות או שחקניות, הן מדביקות את תמונותיהן על קירות חדרן, וחלקן יפנו לשיטות מסוכנות של שליטה במשקל בניסיון להראות כמו האלילות שלהן.נשים בוגרות נמצאות תחת אותו הלחץ להיות רזות כמו בנות-העשרה. אנחנו רואים יותר ויותר נשים שמפתחות הפרעות אכילה בשנות העשרים, השלושים, הארבעים ומעבר לזה. זה יכול לקרות בכל זמן בחיי האדם. למרות שהסיבות להתפתחות הפרעת אכילה יכולות להיות מגוונות, התחושות שיש לאדם לגבי עצמו נשארות זהות. הנשים סובלות מהרגשה של שנאה-עצמית, חוסר ערך, הערכה עצמית נמוכה, ולרוב הן מרגישות שכדי להיות מאושרות הן חייבות להיות רזות. החברה אף היא מעמידה את הנשים תחת לחץ אדיר להיות רזות. נאמר לנו ללא הרף שחיי הנישואין שלנו חייבים להיות מושלמים, שאנחנו חייבות להיות אמהות מושלמות, וצריך שתהיה לנו קריירה מושלמת. אנחנו מקבלות את המסר שכדי להשיג את כל אלה, אנחנו חייבות שיהיה לנו גוף מושלם. התבגרות בחברה של היום שונה מאד לנשים בהשוואה גברים. אם גוף הגבר משתנה או ששיער ראשו מתחיל להלבין, הוא נחשב "מכובד". אם זה קורה לאישה, היא "מזניחה את עצמה". הפרעת האכילה הופכת לדרך בריחה מלחצי החיים היומיומיים. אנחנו לא יכולות עוד ליהנות מאוכל, כי החברה והתקשורת גורמות לנו להרגיש אשמות על שאנו אוכלות.יש הערכה שבערך 10% מהסובלים מהפרעות אכילה הם גברים, אבל כנראה שהמספר היה גבוה יותר לו יותר גברים היו יוצאים בגלוי עם הבעיה שלהם, ולו אכילה כפייתית הייתה נלקחת בחשבון הזה כשמדובר בגברים. קשה להם מאד לבקש עזרה, משום שהפרעות אכילה עדיין נחשבות ל- "מחלה נשית". הם גם חוששים לצאת עם זה בגלוי מפחד שמא יחשבו להומוסקסואלים. הסיבות שגברים מפתחים הפרעת אכילה אינן שונות מאלה של הנשים, הילדים או כל אחד אחר. מספר הנשים הסובלות מהפרעת אכילה גבוה בהרבה מזה של הגברים, כי גברים אינם נתונים בלחץ כל כך מאסיבי לרזות. יותר אופייני לגברים לנסות להתמודד עם בעיותיהם ע"י התמכרות לעבודה או לאלכוהול וסמים, אבל מספר הגברים המפתחים הפרעת אכילה גדל בהתמדה. קשה גם לדעת לעיתים אם יש לגבר הפרעת אכילה. קרוב לודאי שגברים בולימיים ינסו להיפטר מקלוריות לא רצויות ע"י אימונים כפייתיים, יותר מאשר ע"י הקאות או שלשולים. אנשים יכולים לחשוב שהאדם רק שומר על כושר, למרות שהוא מתאמן בכפייתיות כי הוא מרגיש שהוא חייב להיפטר מהקלוריות שהכניס לתוכו. גברים רבים, כמו נשים רבות, שהיו עם משקל יתר והחלו לרזות, זוכים לשבחים על ההפחתה במשקל. הם נהנים מתשומת הלב שהם מקבלים, ויתכן שיחליטו שעליהם להמשיך ולרזות. הם מאמינים שהפחתת המשקל תעזור להם להיות מקובלים ומאושרים.

חולה-3: המשך האשפוז.

הוכנסתי למחלקה של האשפוז 24 שעות... כולל שינה, ארוחות שלא רציתי בהם, ועבור אנשים אחרים אפשר לסכם את זה בסוויטה 5 כוכבים.
לפני שהוכנסתי אליה נשלחתי הביתה לאסוף חפצים חשובים כגון: בגדים, חפצים אישיים, mp3 ועוד.... בין היתר גם לקחתי את שקיות התה הטיבטי המשלשלות שהיו לי והחבאתי אותן בכיס של אחד ה ג'ינסים שלי.
כשהגעתי הוכנסתי לחדר עם עוד 2 בנות, אחת מהם הייתה מלאה ממני במעט והשנייה הייתה רזה ממני בהרבה- כל כך קינאתי. אני לא אשכח את השיחות שהעברנו ישר שנכנסתי, הן לא שפטו אותי, הן היו שם בשבילי.
דיברנו על השקילות, על הגובה, תפריטים, כדורים, הקאות וכל הענייני הקטנים שיש מסביב. שני סיפרה שעכשיו היא שוקלת 27 על גובה 160 ואני כל כך קינאתי בה לעומת זאת חברתנו השנייה לחדר עמית הייתה עכשיו במשקל 45 אבל הגובה שלה היה 168.
הבנות האלו היו המשפחה שלי למשך כל אותה התקופה.
במשך כל התהליך הוצמדה לי פסיכולוגית שפשוט שנאתי אותה, היא הייתה גרועה יותר מכל פסיכולוגית שהכרתי, היא רק ניסתה להוציא ממני מידע של כמה היא צודקת ואני אמרתי מה שהיא תרצה לשמוע ותמיד איכשהו יצאתי משם לפני הזמן.
בשבועיים הראשונים שהייתי שם ראיתי שאני יכולה לרדת גם שם מבלי בעיות, הבנות אמרו שיתפסו אותי ועכשיו אני מצליחה כי עדיין אני ב"חפיפה" אבל אני המשכתי להלחם.
בשבועיים הראשונים שלי שם הקאתי הרבה, אחרי כל ארוחה כמעט וגם שלשלתי בכמויות.
איך לא תפסו אותי? אני מצאתי שירותים שהיו בביתן קטן בחצר ושם כמעט ולא ביקרו זה פשוט היה מקום אידיאלי. אחרי השבועיים הראשונים שלי שם שאמרו שלא ישקלו אותי וינסו לתת לי להתאקלם הצלחתי לרדת למשקל 38 הרגשתי פשוט מלכה, גם הבנות בחדר ראו בי כך ואני רק הייתי מחוייכת.
בתום השבועיים שבהם סיימתי את ה"חפיפה" שלי באו לשקול אותי הפעם הייתי חכמה ובאתיי להישקל עם בוקסר שמתחת היו לי תחתונים שהצמדתי אליהם 2 אולרים והמשקל לפתע הראה שאני שוקלת 40 בלבד הרגשתי מנצחת.
הם התחילו להרצות לי שירדתי אבל זה לא הייתה ירידה משמעותית – אפילו לא קילו(לפחות לפי התוכנית שגרמה לזיוף במשקל). עכשיו בחדר אוכל גם עלי היה פיקוח צמוד ובחצי שעה הייתי צריכה לאכול מלא אוכל וכמובן שהתמרדתי.
בשבוע השלישי שלי במחלקה הצטרפה לחדר ילדה מדהימה, עם עיני נץ בצבע ירוק גוף מושלם במשקל 31 קילו על 157 ... קראו לה לנה היא עלתה לארץ בגיל שנתיים מרוסיה.
אני והיא ישר התחברנו כבר ביום הראשון ישר סיפרתי לה את כל הסודות שלי והיא הביאה לי מהמשלשלים שלה לאחר שנגמרו לי שלי. למען האמת הם היו הרבה יותר טובים מהתה שלי.
עשינו הכל ביחד, הקאנו, שלשלנו, התמרדנו בחדר אוכל, נעלמנו לכמה שעות מהמחלקה אבל לסיפור שלה אין סוף טוב וכעבור חודש היא נפטרה. היא לא אכלה ועדיין לא נתנו לה זונדה והיא הגיעה למשקל 28 הרגליים שלה כשלו והיא פשוט נפלה על הרצפה ולפי מה שהבנתי נשברו לה חלק מהעצמות והלב במקום הפסיק לעבוד- כמה שבכיתי.
המשכנו אני אדווה ועמית להתמרד ( שני הועברה למחלקה אחרת ). אני בחיים לא אשכח את היום ההוא שנתנו לי משקה עתיר קלוריות, אני פשוט לקחתי כדורי שינה יום אחרי ולא קמתי לאותם ארוחות, הביאו רופא והוא הבין את מעשי , אך אמר שהגוף שלי חלש ותחת הכדורים האלו עדיף שאנוח. יום וחצי לא קמתי והתעוררתי לצהריים שטופי שמש שבהם סירבתי לאכול מפני שהתלוננתי על לחצים בקיבה ולכן הייתי רק עם נוזלים.
בשיקום לאחר כדורי השינה, נתנו לי לאכול כמה שאני רוצה אבל הביאו את אבא ואמא לשמור עלי ואולי גם הם יצליחו לגרום לי לרצות לאכול קצת יותר ממה שתכננתי. בסוף אכלתי רק פירות וירקות כל אותו יום ועשיתי כל כך הרבה ספורט שלא יכולתי לקום על הרגליים.

רופא מומחה-2: הגורמים לאנורקסיה

הפרעות אכילה היא מחלה מורכבת, ולא רק מצב שניתן לטפל בו בעזרת כוח רצון. הן עונות להגדרה של "מחלה" משום שכמו מחלות אחרות יש להן תהליכים מסוימים הרסניים לגבי הפרט, עם סיבה ספציפית (הסיבה יכולה להיות ידועה או בלתי ידועה), והן בעלות סימפטומים אופייניים. כל הפרעות האכילה הן מחלות ראשוניות ולא תוצאה משנית של הפרעה אחרת. הן מצבים כרוניים עם התפתחות מזוהה וסימפטומים צפויים. הפרעות אכילה נובעות משילוב של גורמים התנהגותיים, רגשיים, פסיכולוגיים, בין-אישיים וחברתיים. חוקרים ומדענים עדיין לומדים את הסיבות שבבסיס המצבים האלה, המזיקים רגשית ופיזית. אך יידוע כי חלק מהנושאים העיקריים האלו עלולים לתרום להתפתחות בעיות אכילה.מצבים סביבתיים מחזקים את התפתחותן של הפרעות אכילה. אנו חיים בחברה שמעודדת את הרעיון שכדי להיות מאושר ומצליח אנחנו חייבים להיות רזים. כיום, אינכם יכולים לפתוח שבועון או עיתון, לצפות בטלוויזיה, להאזין לרדיו, או לערוך קניות בקניון מבלי להיות מותקפים ע"י המסר ששומן זה רע. במהלך ההתבגרות, זמן פגיע במיוחד להתפתחות הפרעות אכילה, השפעת קבוצת הגיל היא בעלת חשיבות רבה. פיקוח עצמי והשוואת עצמנו לאחרים הופכת להיות חשובה ביותר לכל אחד. התגרויות של קבוצת הגיל ולחצים להתאים לנורמה, נפוצים ברקע של בעלי הפרעות אכילה. כשהגוף שלנו מתפתח ומשתנה, הדרך בה אנחנו ואחרים נתייחס לשינויים אלה תשפיע בסופו של דבר על תפיסת הגוף שלנו. עניינים חברתיים נוספים כוללים משפחות לא מתפקדות, התעללות מינית, התעללות פיזית, יחסים שולטים ושתלטנים- עלולים לגרום להתפתחות הפרעות אכילה.הפרעות האכילה יכולות להיחשב כמנגנון הישרדות. כשם שאלכוהוליסט משתמש במשקה כדרך התמודדות, כך אדם עם הפרעות אכילה יכול להשתמש באכילה, ריקון הגוף, או בצום, כדי להתמודד עם רגשות המאיימים להציף אותו. ע"י ההתנהגויות המאפיינות את הפרעות האכילה השונות, הפרט עשוי להרגיש תחושת שליטה חלקית על מה שנדמה לו כחייו הבלתי-נשלטים. ישנם גם כמה גורמים שהם הבסיס להפרעות האכילה כמו הערכה עצמית נמוכה, דיכאון, תחושת אובדן שליטה, הרגשת חוסר ערך, בעיות זהות, בעיות בתקשורת משפחתית וחוסר יכולת להתמודד עם רגשות. ה- "שימוש" בהפרעת האכילה יכול להיות ביטוי למשהו שאותו בן אדם לא מצא כל דרך אחרת לבטא אותו.חוקרים עדיין בוחנים גורמים אפשריים ביוכימיים וביולוגיים להפרעות אכילה. יש חוקרים המאמינים שקיימת נטייה מוקדמת תורשתית להפרעות אכילה, ונמצא שאצל חלק מהסובלים מההפרעות, קיים חוסר איזון בחומרים כימיים במוח השולטים בתחושת רעב, תיאבון ועיכול. המחקרים העוסקים במשמעות ובהשלכות של חוסר האיזון הזה עדיין בעיצומם.לסיכום, כאשר קיים מפגש בין המרכיבים השונים האלו עלולה להתפתח הפרעת אכילה. ברגע שההפרעה פרצה, היא עלולה לגרום למעגל הרסני של פגיעה-עצמית פיזית ורגשית

חולה 4- "הדרך להחלמה" (?)

אחרי שקיבלתי את הזונדה לא דיברתי עם אף אחת במחלקה, פשוט שמרתי על זכות השתיקה.
אחת הבנות שהשתחררה באה לבקר את חברותיה למחלקה שהיו עוד באשפוז, ואז הכרנו. היא אמרה לי שכדאי לי לעלות במשקל ואז ישחררו אותי פחות משלושה חודשים ואני אוכל לחזור למסלול חיים רגיל.
החלטתי לאמץ את העצה בעודי שוקלת 39 קילו ומשקל היעד הוא 54 החלטתי לעלות במשקל ואולי באמת ישחררו אותי.
בהתחלה שניסיתי לעלות זה היה נורא, הכרחתי את עצמי לאכול את כל הצלחת ובגלל שהקיבה שלי הייתה מצומקת כל כך סבלתי מכאבי תופת בבטן ועד שהביאו לי משככי כאבים -זה לא הרפה.
אחרי שלושה חודשים עליתי ל45 קילו ולמען האמת הייתי בין השמנות שבמחלקה והחליטו לשחרר אותי בתנאי שאני ישמור על תפריט מאוזן בפיקוח הורים,פסיכולוגית, שקילות קבועות וביטול מנוי לחדר כושר.
שמחתי לחזור הביתה ויותר מכך שמחתי שאני אדון לעצמי ואחראית לארוחות, ההורים שלי היו מאוד אופטימיים בקשר לזה. הפסיכולוגית שלי עוד הייתה לצידי והייתי צריכה ללכת אליה פעמיים בשבוע והמשכתי להגיד את כל מה שחפצה לשמוע.
בחודש לאחר תום האשפוז שהעברתי אותו ללא שקילות עקב התחמקויות, בשקילה הראשונה שהייתה חודש ושבוע לאחר סיום האשפוז נחשפתי- הצלחתי לרדת בחזרה ל36 בחודש שלם שהרעבתי את עצמי והכנסתי רק ירק.
אמא שלי ישר רצתה לאשפז אותי והתחילו המריבות, זה הגיע עד כדי כך שאני התקשרתי לעובדת סוציאלית ואמרתי לה שאני סובלת בבית מהתעללות פיזית שגורמת לי נזק גופני ותסכולים נפשיים שגורמים לי חוסר תאבון.
ואז נשלחה אלינו עובדת סוציאלית והבינה שהמצב אינו תואם לתיאור שלי, הם הראו לה שאושפזתי בעבר שאלו את האחים שלי והבינו שאין פה שום התעללות, אלא רק בעיה שקשורה בילדה שעונה לשם נעמה שיש בה כנראה בעיה בפס יצור.

רופא מומחה-3: תפיסת החולה

לאנשים שסובלים מהפרעות אכילה יש לרוב תפישות מעוותות בכל מה שנוגע לגופם ולאישיותם. כמו: "מה אני חושב על עצמי... אני שמן... זה מגיע לי... זו רק אשמתי... לא מגיע לאחרים שתהיה להם הפרעת אכילה, אבל אני שונה..."נפוץ מאוד בקרב הסובלים מהפרעות אכילה, שיהיו להם תפיסות מעוותות לגבי עצמם - מתונות או קיצוניות. מה שהם רואים במראה זו אינה המציאות, וכאשר הם משווים את עצמם - פיזית או אישיותית - לאחרים, הם שיפוטיים באופן קיצוני כלפי עצמם. אדם שסובל מאנורקסיה יכול לראות מישהו אחר ולחשוב לעצמו: "הלוואי והייתי יכול להיות רזה כמוהו", בזמן שבמציאות הוא רזה אף יותר ממנו. הם יכולים לרצות להיות חכמים, משעשעים ונדיבים כמו מישהו אחר שהם למעשה משתווים אליו - השורה התחתונה היא שהם אינם יכולים לראות את יתרונותיהם ואת היופי שבהם, במיוחד בהשוואה לאחרים, בגלל ההערכה העצמית הנמוכה שלהם.דוגמא טובה לעיוות בתפיסה היא החשיבה בשחור ולבן... המחשבה שמצבים או הרגשות רעות הן סוף העולם, ומצבים או הרגשות טובות מאירים כמו השמש. אין יציבות או מחשבה על משהו באמצע, אלא חילופים נוקשים בין קיצוניות אחת לשנייה. מתווספת לכך התנהגות לא רגילה, אשר לא בסדר לאחרים, אבל בסדר לאדם שסובל מהפרעת האכילה. דוגמא לכך היא: "כשאני אוכלת אני בסה"כ בן אדם נוראי ומגיע לי למות, אבל כשאני לא אוכלת אני הילדה הכי טובה בעולם".פעמים רבות, נשים וגברים הסובלים מהפרעת אכילה לוקחים על עצמם בצורה לא הוגנת את מה שקורה סביבם. למשל: אם במהלך שיחה קבוצתית מישהו קם והולך לשירותים, הם חושבים לעצמם: "הוא עזב משום ששוב נהגתי בטיפשות". ישנה גם ההרגשה ש- "כולם שונאים אותי", ו- "הם נשארים רק מפני שהם מרחמים עלי או שהם רק מנומסים". מחמאות נתפסות כמחוות נימוסיות, ולא כמשהו אמיתי, ובדר"כ נתקלות בהערה מזלזלת כלפי עצמם. למשל: מישהו מחמיא להישגים של הסובל, והתשובה היא: "נו באמת, אני כזה טיפש. היית צריך לראות איך פישלתי בשבוע שעבר...".אנשים שסובלים מהפרעות אכילה נוטלים על עצמם משא לא הוגן של אחריות על העולם סביבם. הם עשויים להרגיש אחראים על הפיכת העולם למקום טוב יותר, לרצות לרפא את הבעיות של כולם, וכאשר אינם מצליחים - להעניש את עצמם ע"י הערות ומעשים של שנאה-עצמית. לעיתים קרובות יש צורך חזק לשלוט בחיים של עצמם ושל אנשים סביבם. כאשר אינם יכולים, הם מרגישים שזה לא הוגן,ומוציאים את זה על עצמם.האשמה-עצמית יכולה להיות צד נוסף. בלי הפרעות האכילה מאשימים את עצמם על כל דבר רע שאי-פעם קרה להם, ומאמינים שבדרך כלשהי זה מגיע להם. כלומר: "ההורים שלי התעללו בי משום שהייתי ילד נוראי". בניגוד לכך, הם יכולים גם להאשים את האחרים בכל, ולא לקחת שום אחריות על חייהם.לאנשים עם הפרעות אכילה מאד קשה להיות אופטימיים לגבי כל צד של המצב או של חייהם. כל דבר נראה שלילי בדרך זו או אחרת, או שהם רק מתמקדים בשלילי. בהשוואה לאחרים, כשמישהו אחר השיג משהו ונחשב להצלחה, כשזה נוגע להם והשיגו את אותו הדבר, הם יגיבו בשלילה ובמחשבה על איך יכלו לעשות זאת טוב יותר. למרות שהעולם אינו נתפס כמושלם ואין להם ציפייה שהאחרים יהיו כאלה, לאלה שסובלים מהפרעות אכילה יש ציפיות גבוהות לשלמות מעצמם.בסופו של דבר, אחת מהתפיסות המעוותות המשמעותיות ביותר של אנשים עם הפרעות אכילה היא ש-"החיים יהיו טובים יותר ואני אהיה מאושר, כאשר אוריד במשקל". יש תחושה מוטעית של שליטה, שמושגת בעזרת הרעבה או הימנעות. במציאות השליטה ש"מושגת" באמצעות הרעבה אינה מושגת, אלא רק בתפיסתו של הסובל. אלה הסובלים מהפרעות אכילה עשויים לחשוב שאין שום אור בקצה המנהרה של הפרעות האכילה ובמציאות, האור היחידי האמיתי בא עם ההחלמה.

חולה-5: הסוף =>ההתחלה...

אושפזתי בשנית, חדר מספר 12 היה זה חדר צמוד לחדר של אדווה ועמית ששכנו בחדר 11 עם מישהי חדשה .
הכרתי את חברתי החדשה לחדר שלמען האמת פחדתי ממנה. היא הייתה דחליל, האנורקסית שאתם יכולים לראות בתמונות פרו אנה- כזאת היא הייתה. שלד עם עיניים שחורות יותר מהלילה וגוף שאתה יכול לספור את העצמות.- לא החלפנו מילים כי היא לא יכלה לקום אפילו הארוחות הביאו לה למיטה ואני דיי פחדתי - ראיתי בה את מה שאני וכל מישהי אחרת במחלקה מסוגלות להיות בעתיד.
הועברתי לידי טיפול של פסיכיאטר שנתן לי כדורים נגד דיכאון, כל מני כדורים אחרים שלמען האמת רק דיכאו לי את התיאבון.
היה לי שיחות עם הפסיכיאטר במקביל לפסיכולוגית, הפעם לא רציתי לעלות במשקל והחלטתי שאני יקבל מליוני זונדות לפני שאני יכניס אוכל לפה. אם אני יעלה זה יהיה מתוך כפייה, לא מרצון טוב. הפסיכיאטר חשב שהוא מבין אותי אבל הוא היה רחוק מלהבין אותי.
"אתה לא מבין שכל מה שאני רוצה זה לחיות כמו כולם?" צעקתי עליו באחת מן הפגישות
"את לא מבינה שאת עומדת למות?" אמר בקולו הצרוד באדישות.
אני רק בכיתי, כי הפעם אני זו שהבנתי אותו.
"אני לא רוצה להיות פה, אני רוצה לברוח מפה! נמאס לי שמנסים לדחוף לי אוכל ושאני יוצאת מכאן חושבים שהכל טוב! אני לא מצליחה לצאת מזה!! זה יותר מדי חזק! אני מכורה לדיאטות, הרעבות ומשלשלים- אתם לא מבינים?" פשוט צעקתי בדמעות את זה
ואז התעלפתי.
כעבור שעתיים התעוררתי בחדר ואמרו לי שסבלתי מדום לב, ילדה בת 15.11 חודשים [כמה ימים לפני 16] קיבלה דום לב. שמו לי זונדה, נוזלים וכו'.
הרגשתי מדוכאת, זה היה הפעם הראשונה שיצא לי לחשוב מנקודת מבט אובייקטיבית. כמה אפשר להלחם על משהו כה טיפשי כמו משקל? כמה אפשר להתאמץ לרדת ושוב להתאשפז?למה זה כל כך חשוב לי? למה יש לי דימוי עצמי נמוך כל כך? היה בי לרגע רצון להשתקם.
התחלתי להשתקם , באמת רציתי, אפילו כיסו את המראה בחדר ונמנעתי מלהסתכל במראות רק כדי לא לראות את השומנים. שבוע לאחר מכן חגגתי 16 – שם זה באמת חגיגה כי יכולתי לא להיות פה היום אם הדום לב היה מתרחש שהייתי לבד בבית- אמרתי תודה לאלוהים ובלב גם לרופאים.
השתחררתי במשקל 48 ואפילו הצלחתי לשמור עליו 5 חודשים ואז שוב הדרדרתי ל39 אבל אמרו לי לעלות חזרה ונזכרתי בדום לב ועליתי.
והנה היום אני פה... משקל 50 עוד חיה, !

.חדלתי להיות בדיכאון תמידי, השיער החל לצמוח, קיבלתי מחזור, ואנשים רבים אומרים לי שכעת אני נראית טוב בהרבה

חזרתי לבלות עם חברותיי, שמחת החיים שבה אליי

ואני בהחלט לא מתכוונת לחזור למצבי, לעולם!

רופאת משפחה-2:ביקור לאחר אשפוז

לאחר אשפוז של מס' חודשים, נעמה שבה אליי, ילדה בריאה , משקלה תקין, לא הופיעו אסימפטומים של הפרעת אכילה, מצב רוחה השתפר, היא כעת ילדה שמחה.
אמה סיפרה לי כי היא יוצאת יותר לבלות, נפגשת עם חברות ולא ממאנת לאכול.
נעמה אף היא סיפרה לי כי מרגישה הרבה יותר טוב, היא איננה עייפה ותשושה כפי שהייתה. היא אינה סופרת קלוריות משום שהבינה כי הדבר עלול להשיב אותה למצבה הקודם, והיא טורחת לבוא אליי מדי חודש לביקור מעקב.

רופאת משפחה-3: ביקור מעקב אחרון.

מצבה של נעמה השתפר פלאים, היא אינה צריכה לבוא עוד לביקורים סדירים.

נוכחתי לדעת כי היא מבינה הייטב מה היתה חומרת מצבה וכי אין ברצונה לשוב לך.

היא בעלת כוח רצון ואני מאמינה כי לא תשוב לאנורקסיה.

כיום היא אף עוזרת לילדות בגילה אשר מגלות סימנים של אנורקסיה ומייעצת להן.