חולה-1 : כך הכל התחיל...

נמאס לי להיות שמנה,לא לשלוט על מה שאני אוכלת, להתעצל לעשות ספורט. חייבת להיות רזה!

כך הכל התחיל...

בתחילת הדרך של ה-500 קלוריות ביום, הכל היה טוב ויפה ואני הייתי מאושרת וגאה בעצמי על זה שאני יורדת בכזו מהירות במשקל. פיתחתי אובססיה מטורפת לרזון, זה היה בעיני הדבר הכי יפה שקיים. הייתי נגעלת משומנים ומרחמת כל כך על בחורות שמנות.
התחלתי לאבד את שמחת החיים שלי, והדבר היחיד שהיווה בשבילי מקור אושר זה אם הורדתי עוד כמה קילוגרמים. ואם חס וחלילה באותו יום אכלתי 501 קלוריות במקום 500 ישר הייתי מדמיינת שכשאני יושבת יוצאים לי צמגים מגעילים ולא יכולתי לסבול את זה..הייתי מסתגרת בחדר בדיכאון לא אוכלת כמה ימים עד שהצמיגים הארורים יעלמו.
התחלתי להתרחק מכל החברות שלי, שתמיד ניסו להיות איתי, לדבר איתי, אהבו להיות בחברתי. הפסקתי לענות להן לטלפונים, באייסיקיו הייתי מדברת איתן כמה דקות ואז מתנתקת בתירוץ שאני חייבת ללכת ללמוד, בהפסקות בבית ספר התפללתי להיות לבד אבל זה המקום היחיד שלא הלך לי..הם רגילים מידי לנעמה הקופצנית השמחה והרעשנית שלהם.
בית הספר היה המקום היחיד שהיה לי בו איכשהו מצב רוח. מבחינת יציאות, מסיבות וכאלה, הפסקתי לצאת, חברות שלי לא התייאשו הן תמיד היו ממשיכות להתקשר לשאול אותי אם אני רוצה לבוא לפה ולשם ולשכנע..זה היה משגע אותי כי כל כך לא רציתי וכל כך שנאתי לדבר איתן אין לי מושג למה. כל היום הייתי עסוקה בללמוד, להכין שיעורים, ולהכין לעצמי תפריט של מה אכלתי היום, מה אני אוכל מחר, מה אני אוכל מחרתיים וכו`...
הזמן עבר והמצב שלי הלך והחמיר..הפנים שלי התחילו להיות רזות בצורה מפחידה, השיער שלי התחיל לנשור ולהיות שברירי ומכוער ונפסק לי המחזור.
הייתי בדיכאון תמידי וחולה כמעט כל הזמן.
כשהבנתי שמשהו איתי לא בסדר, ניסיתי יומיים לאכול כמו בנאדם, ושוב באו לי המחשבות על השמנה, צמתי כמה ימים, ואז חזרתי ל500 קלוריות והוספתי לי ספורט בכל זמן פנוי שיש לי.
הייתי נראית על הפנים..רזה, שברירית, מסכנה.. ידעתי שאני ממש התכערתי, אבל לא עניין אותי אם אני יפה או מכוערת..העיקר ר-ז-ה!!! כמה שיותר רזה יותר טוב! למסיבות הפסקתי ללכת, וגם כשאולי פעם בחודש-חודשיים הייתי במסיבה, הרגשתי כמו אוויר.
מבחינת לימודים הציונים שלי תמיד נשארו גבוהים, אבל היו ימים שלא יכולתי לקום מהמיטה מרוב שכאב לי הגוף, מרוב סחרחורות, מרוב שחור בעיניים. כשהמצב החמיר אף יותר ,אז כבר אפילו ראש ללימודים לא נשאר לי..התחלתי לזלזל, ולהתמקד אך ורק בלהישאר אנורקסית ולהיות עוד יותר אנורקסית..משום מה אהבתי את זה שאנשים מסתכלים עליי בחלחלה ואומרים אמא איזה רזה את, איזה ידיים רזות..איזה בטן רזה..תשמיני.. אין לי מושג למה אהבתי את זה, זה הראה לי שאני מסוגלת לעשות כל דבר שאני רוצה, שהחלטתי שאני רוצה להיות אנורקסית ו"הצלחתי בגדול", למרות שהייתי מודעת לכל החסרונות שציינתי עכשיו בקשר לחברים, לדיכאונות למצבי רוח וללימודים, לא היה אכפת לי מכלום.